microphone

לרב אינני נתקלת בחדשות "בידור", אך במקרה נתקלתי בסיפור על גילי ארגוב וסדרת the voice.

הרבה מאוד פרשנויות ודעות נכתבו על הפרשה הזו ולכן אינני חשה צורך להביע הזדהות רגשית עם עמדה זו או אחרת, אלא דווקא להצביע על העובדה שבמידה רבה מה שקורה לגילי עם אביו, זוהר, קורה למעשה לרובנו. לכן אני מבקשת להציע נקודת מבט קצת אחרת, כזו שבאמת יכולה ללמד אותנו משהו על החיים שלנו, ללא קשר למכורים וסלברטיז.

המקרה של גילי ארגוב משקף לדעתי ולדעת  מורים רוחניים רבים את המאבק הפנימי שאנו חשים בין הנטייה האוטומטית של המודע אך בעיקר של תת המודע להידמות להורינו וללכת בדרכם, לבין הרצון לפעול בצורה עצמאית. המאבק הזה מלווה אותנו רבות בתרגול הרוחני וברצון שלנו להשתחרר מקבעונות ומדפוסים המשעבדים אותנו.

הביטוי שבו בחרתי לכותרת מוזכר בדבריהם של שני נביאים – ירמיהו ויחזקאל, מתוך תקווה שמצב זה ישתנה. אלא אפילו מי שמכיר רק את הצד השטחי של הפסיכולוגיה – מה שמוכר "פסיכולוגיה בגרוש", יודע כי הפסיכולוגיה חוקרת רבות את האופן שבו אנו הולכים בדרכם של הורינו ומשלמים על "טעויות" שהם עשו בגידול שלנו.

כמי שמלווה אנשים בתהליכי התפתחות אני כמובן נתקלת לא מעט בדפוסי חשיבה, רגש ופעולה שנלמדים בצורה אוטומטית מהורים ונתפסים כ"תורה מסיני". אלא שמנסיוני, גם כאשר אדם מתנגד לדרך של הוריו ומבקש ללכת בנתיב אחר, הוא בדרך כלל בוחר בצד ההופכי לחלוטין ובכך למעשה חוזר לנקודת המוצא, כאילו חיקה את הוריו אחד לאחד.

אני אתן דוגמא פשוטה כדי להמחיש את הנושא. נאמר שילד גדל בבית עם אב מאוד קולני, כל דבריו נאמרים בצרחות וצעקות ונדמה כי אין לו יכולת להתבטא בכל צורה אחרת. יתכן מאוד שילד זה יגדל להיות מבוגר קולני אף הוא ויפעל בדיוק באותה הצורה בלי בכלל שיהיה מודע לכך. אך נאמר שילד זה חש כיווץ, פחד ורתיעה מצורת התנהגות זו, הוא ישבע בפני עצמו שלעולם לא יהיה "כמו אבא שלו". במצב כזה, יתכן מאוד כי יבחר אותו ילד להסתגר בתוך עצמו, לא לבטא את רגשותיו ולהדחיק אותם, כלומר יפעל בצורה הנגדית. אלא שמצב כזה בד"כ יוביל למצב לא בריא באותה מידה. כאשר אדם אינו מבטא את רגשותיו, הוא יוצר מעין מאגר פנימי של רגשות אסופים בתוכו, אשר במצבי קיצון כשכבר לא יוכל "להחזיק את רגשותיו" ולרסן אותם, יבואו לידי ביטוי באופן מאוד דומה לזה של אביו.

דוגמא זו היא פשטנית מאוד וברור כי בכל מצב עולות מורכבויות שונות, אך אני מביאה אותה כדי להמחיש איך התנהגות של הורה יכול להשפיע לשתי קיצוניות שונות אשר מובילות בסופו של דבר לאותה התוצאה – תחושה של חוסר אונים אל מול מצבים רגשיים. אמנם הורים מראים דפוסים מגוונים מאוד של התנהגות רגשית אך אין זה משנה אם ילדיהם מבקשים לחקות אותם מתוך הערצה או להתנהג בצורה ההופכית מתוך דחייה, מדובר באותו מצב בדיוק.

אז מה עושים? כמובן שפוסט זה קצר מאוד מלהכיל את התהליך העמוק שנדרש כדי להשתחרר מדפוסים שנלמדו ונרכשו בבית. יש אלפי הסברים פסיכולוגיים ושיטות פסיכולוגיות להתמודדות עם מצבים אלו ואין לי שום כוונה לנסות בפוסט קצר לפרטם. אך אני כן רוצה להציע דווקא את הפרשנות של התרגול הרוחני למצב זה.

על פי תפיסות רוחניות, דפוסים נרכשים אלו מבנים את מה שנהוג לקרוא לו אגו או גוף רגשי או אישיות. אישיות זו מתלבשת על המהות הפנימית ומעוותת אותה. על אף שהעיוות תמיד מקושר למהות, קשה מאוד לגעת במהות זו ישירות בלי לעבור תהליך של מודעות. כדי להשתחרר מהבוסר ולא להקהות את השיניים יש לצאת למסע חקר פנימי אשר מהותו לגעת במהות האמיתית שבתוכנו. פעמים רבות עוזר מאוד לעבור תהליך פסיכולוגי או טיפול רוחני אשר בוחן את הדפוסים שנלמדו מהורינו ובעיקר להבין איזו טביעת אצבע הם הותירו בתת המודע שלנו, אך אין זה מספיק, כדי להשלים את התהליך, עלינו גם להתחבר למהות שלנו שהיא בבסיס קיומנו ובניגוד לטענת הפסיכולוגיה אינה תואמת את האישיות שלנו.

על פי רב התורות הרוחניות נוכל להיות משוחררים משעבוד רק כאשר נגלה מהות זו ונשתחרר מתפיסתנו המוטעית לגבי מי אנחנו באמת, תפיסות אשר נרכשות מלמידה לא רק מהורינו אלא מכל הסובבים אותנו ושאר מנתקות אותנו מהוויה חופשית, מודעת ונוכחת.

אז אמנם גילי ארגוב מבטא דוגמא קיצונית של ילד ההולך לאיבוד אחרי אביו, אך לפני שאנו מתנשאים ומתבוננים עליו ברחמים או בשיפוט, נכון שנראה בסיפור זה שיקוף של תופעה אשר קורית לכולנו ואשר נכון יהיה כי נבחן אותה דרך חיינו ודרך הבנתנו את ההבדל בין מי שאנחנו לבין מה שלימדו אותנו על עצמנו.

Share →

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>