book yom kipur

כשאני חושבת על יום הכיפורים אני נזכרת בסיפור הנפוץ כל כך בתודעה הקולקטיבית הישראלית. הסיפור על אלוהים שיושב אי שם למעלה ומנהל פנקס. כן, ממש ככה, פנקס, פנקס שבו הוא רושם את כל הדברים הטובים שעשיתי השנה וכל הרעים ולפי זה מחשב אם מגיע לי או לא מגיע לי לחיות. הסיפור ממשיך והמספר הקולקטיבי מציין כי אם אתפלל ואצום ואתחנן לרחמים אז אלוהים יחוס עלי ויתן לי לחיות.

 כשאני כותבת את הסיפור הזה אינני יודעת אם לצחוק או לבכות, באמת אנו מזלזלים באלוהות עד כדי כך? או שמא מדובר בזלזול בעצמנו. אך אחרי ההתמודדות עם פיצול הרגשות אני מקדישה זמן להתבונן על הסיפור מעוד נקודת מבט. נקודת מבט של בן אנוש שמתבונן על סיפור שנוצר על ידי בני אנוש אחרים ואז אני מבינה משהו הרבה יותר חשוב ועמוק.

ההבנה שהגיעה לי מהתבוננות על הסיפור הזה מבוססת על מה שרובנו יודעים כבר, על העובדה שאנחנו יוצרים סיפורים על אלוהים בדמותנו ולכן אנחנו מייחסים לו תכונות אנושיות, ההבנה הזו הובילה אותי לשאול מהי הפנקסנות הזו שאנו עורכים?

למעשה אלוהים לא קשור כלל וכלל לסיפור הזה, אנחנו הם אלו שמנהלים מסע פנקסנות במהלך השנה, פנקסנות עם החיים. במהלך כל יום אנחנו שופטים אם החיים טובים אלינו או לא ומגיבים אליהם בהתאם.

אנו אלו שמסתובבים עם פנקס פנימי שכזה, פנקס חשבונות, בו אנו רושמים רשמים מנטליים על מה שמוצא חן בעיננו או לא ומקטלגים אותו כטוב או רע. כאשר דבר מה נכנס לקטגוריית הטוב אנחנו שמחים, מחייכים ובמקרה הטוב מודים, נעים להיות בסביבתנו ואנו מגיבים בצורה שלווה.

אך מה קורה כשמשהו קורה בחיינו שלא מוצא חן בעיננו? כאן זה כבר סיפור אחר, ברגע הזה אנחנו חייבים למצוא אשמים. אלו יכולים להיות אנשים סביבנו, השכונה שלנו, ראש העיר, המשפחה, בן או בת הזוג, החברה, המזל כמובן ובעיקר אנחנו עצמנו. אנחנו משכנעים את עצמנו כי אילו רק….אז הכל היה אחרת וגם כאן אנחנו מגיבים בהתאם. לרב אנחנו חשים הרבה מאוד כעס על החיים על "שעשו לנו את זה".

את אי ההבנה המהותית הזו של החיים, של עצמנו, של הקשר בין המציאות הפנימית לחיצונית, אנחנו נקראים ליישב ביום הכיפורים. כאשר אנחנו מבקשים סליחה, מבקשים חמלה, מבקשים רחמים, אנחנו בעיקר אמורים לבקש זאת מעצמנו. ביום הכיפורים השופט שבתוכנו לא אמור לעבוד שעות נוספות אלא לצאת לחופשה כדי שליבנו יפתח לחמלה. זוהי הכוונה העמוקה של יום הכיפורים.

ביום הכיפורים הזה אני מזמינה אתכם להתבונן על דפוס המחשבה והרגש שמניע את התגובות שלכם אל החיים, כדי לפתוח פתח להתחדשות אמיתית, התחדשות שבבסיסה ההבנה כי בכל המצבים יש פוטנציאל לתרום להתפתחות שלנו אם רק נבין אותם כראוי. להיפתח להבנה עמוקה שהחיים לא מחפשים אשמים ולא מענישים אותנו על שום דבר. להבנה שאם נצליח לשנות את מנגנון השיפוט ולהחליפו בהתבוננות אז באמת תהיה לנו הזדמנות להבין טוב יותר מה החיים מבקשים מאיתנו ובכך להיעשות באמת ובתמים אנשים טובים יותר, קודם כל לעצמנו ואח"כ לסביבתנו.

השנה אני מאחלת לכם לסגור את הפנקס בחתימה אחרונה שמאשרת שאתם מוכנים באמת ליישב את הסכסוך הכל כך עמוק הזה, לסלוח לחיים ולתת לעצמכם הזדמנות ללמוד ולהנות מהם.

Share →

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>